מועדון הנוער היה פתוח לרווחה, ויכולתי לראות את הנערים בתוכו עומדים, מפנים לי את גבם. פרצתי פנימה במהירות, נאלצת לדחוף את הסובבים אותי באגרסיביות, לפלס את דרכי אל המוקד שאליו כולם הביטו. אלו היו ראיין ומוניקה שהיו במרכז תשומת הלב, בקצה מועדון הנוער, מוקפים בנערים מכשפים שעכשיו כבר יודעים שעומד מולם קוסם. פאק.
מיהרתי לפרוץ קדימה, אך ידיים חזקות אחזו בי. זה היה זאק והמבט על עיניו היה מקפיא. "תישארי כאן." הוא היה חד משמעי, ולרגע הרגשתי צורך לעשות כמבוקשו.
"תשחרר אותי!" השבתי לו באותו הזעם.
"אמילי, ראיין קוסם. הבן של רוברט." הוא דיבר כאילו הוא מספר דבר-מה אסור.
"אח של מארק," שיחררתי את עצמי מהאחיזה שלו. "אחד החברים הטובים שלי." קבעתי בקול רם יותר, מושכת את תשומת לב כולם, עומדת אל מול מוניקה וראיין שנראו מבועתים.
"אז כל הזמן הזה את ידעת?" זאת הייתה מדיסון שקראה לעברנו בחרדה. היא נראתה מפוחדת כולה, כאילו עומד מולה שד ולא נער מתבגר פשוט. ידיו של זאק מיהרו לאחוז בה, למנוע ממנה להתקרב אלינו.
"מה את חושבת?" מוניקה השיבה בזעם שהכרתי ממנה, אבל הפעם הוא היה סדוק במעט. אין ספק שהיא מפחדת.
"כל-כך טיפוסי, מוניקה!" ג'ייקוב צעק, תופס את ראשו בתסכול. "את ידעת כל הזמן הזה ולא אמרת כלום! הוא בכלל קרוב משפחה שלך?" זו הייתה זעקה, וגם היא הייתה מפוחדת.
מוניקה הפעם השיבה במלוא היכולת שלה. "הוא הבן זוג שלי." והיא נראתה כל-כך משוחררת כשאמרה זאת. ראיין לעומת זאת נראה חושש יותר אחרי האמירה הזאת. יכולתי להבין אותו. מוניקה לא הייתה חייבת לשתף את פרט המידע הזה, אבל עכשיו כולם יודעים וזה עלול להתנקם בה.
ג'ייקוב נראה מזועזע. "זה מה שבחרת לעצמך?"
"זה באמת לא משנה," עניתי במהירות, מושכת את תשומת הלב של כולם אליי. עדיף שיתמקדו בי ולא בראיין. אני חייבת למצוא דרך להוציא אותנו מכאן. "מה שמשנה עכשיו, זה שאנחנו צריכים ללכת למארק."
"בטח שתלכי למארק," אחת הנערות קראה לעברי. "בטח קיסמת אותו וגרמת לו לעבוד בשביל הצד שלך!" המילים שלה עשו הד במועדון הנוער.
"אף אחד לא יוצא מכאן עד שמרי לא מגיעה!" נער אחר קרא בקול גבוה, מעל כולם. הוא היה שנה מעלינו ונראה שהוא נהנה מההנהגה שהוא פתאום הוביל.
כיווצתי את עיניי בזעם רב, משקרת במצח נחושה. "מארק שלח אותי לפה אז תסתום ואל תתערב!"
"אמילי!" זאק צעק עליי. הקריאה שלו הפחידה אותי, גורמת לי להשתתק ולהעביר אליו את עיניי. הוא אף פעם לא צעק עליי. לא שמעתי אותו אף פעם צועק. נראה שכולם עשו כמוני. "מה בדיוק את מנסה לעשות? לעזור לקוסם?"
המילים שלו איכזבו אותי. "כשאני הייתי בעיירה שלו, הוא עזר לי. הוא לא מפלצת."
הרבה דיבורים מילאו את חלל מועדון הנוער. "אבל הוא קוסם!" הייתה קריאה שנשלחה לעברי על ידי נער שעשה צעד קדימה, מבהיל אותי במעט.
"הוא הבן של ראש העיירה של הקוסמים!" נערה אחרת עשתה כמוהו, נעמדת לצידו קרוב אלי.
"צריך להרוג אותו!" הקריאה הזאת הכי תסכלה אותי, גורמת לי להצטער על כל מעשי. הייתי צריכה פשוט לשחרר. הייתי צריכה לתת לראיין ללכת, ולנו לחיות כבובות על חוטים בהצגה של מרי. לפחות ככה כולנו היינו בטוחים.
הרגשתי כיצד מעגל הנערים מתחיל להצטמצם לעברנו אט-אט, סוגר עלינו. מוניקה מיהרה לעמוד לצידי, דוחפת את ראיין בכוח מאחוריה, אל פינת החדר, מחזיקה את ידי. הבטתי בה. שתינו רעדנו מפחד רב, מרגישות את הלב הולם בתוך החזה שלנו בחרדה קיומית. תוך רגע היד הפנויה שלי הורמה מעלה, מחזיקה בתוכה כדור אש קטן. "תתרחקו." ביקשתי, יוצרת שקט מושלם במועדון הנוער.
"באיזה צד את בדיוק?" אחת הנערות צעקה עליי מתוך השקט שנוצר. "את בכלל מכשפה?" זה היה לעג נוראי, והוא חדר לתוכי, מעניק לי את כל הכעס שהייתי צריכה כדי לענות בנחישות הכי גדולה שיכולתי, אך המילים שלי נבלעו לחלוטין לעומת קול חודר אחר. קול חזק, נחוש ויציב אפילו יותר ממני. מארק.
"אתם לא רוצים לדעת מה יקרה לכם אם תגידו עוד הערה אחת שלא במקום." מארק הביט בזעם רב בנערה שלא הכרתי, גורם לה לכווץ את מבטה. "עכשיו תעופו מכאן!" הוא צעק בעוצמה. הנערים במועדון החלו להתפזר במעט, יוצרים עבור מארק מסלול הליכה ישיר אלינו, דואגים להשאיר מספיק מרווח עבורנו, אך בו בזמן להישאר מספיק קרובים כדי להיות עדים להצגה הכי טובה בעיירה התת-קרקעית.
תוך רגע מארק כבר עמד צמוד אלינו, מביט בשלושתנו בדאגה רצינית. ידו הונחה על מרפק ידי, מאלצת אותי להעלים את כדור האש שהחזקתי בידי. לא שמתי לב שאני עוד אוחזת בו. "כולם בסדר?" הוא שאל, סורק אותנו בעיניו. כשהוא ראה את מוניקה ואותי שלמות ובריאות, עיניו הועברו אל אחיו שעמד מאחורינו. "ראיין?"
"אנחנו בסדר," ראיין מיהר להשיב בשקט, מתקרב אלינו כשפניו חיוורות לחלוטין. "אבל חייב לעוף מפה."
מארק הנהן, מפנה את מבטו לאחור. עשיתי כמוהו, מביטה במרי עומדת בפתח מועדון הנוער כשמספר חיילים עומדים לצידה. "למשרד שלי." היא קבעה, ואף אחד לא העז להמרות את פיה.
ארבעה חיילים התקדמו לעברנו, אך הם חלפו על פנינו, ממהרים לאחוז באגרסיביות בידיו של ראיין, למשוך אותו אליהם. "היי!" ראיין ניסה להתנגד, מעביר מבט חרד אל מארק, שמיהר להילחץ לעזרתו.
"הוא משתף פעולה!" הוא קרא בחרדה, מניח יד על כתף של אחד החיילים. הוא נעצר, גורם לכולם לעשות כמוהו, אך לא לשחרר את האחיזה בראיין שהתפתל בין ידיהם, מנסה לחזור להליכה עצמאית.
"מארק, אלו ההוראות." החייל השיב בלחש. ניכר כי הוא לא מרגיש בנוח בסיטואציה.
"אבל אתם פה כדי להגן עליו!" הרגשתי עצמי צועקת, נכנסת אל תוך המעגל שהם יצרו סביב ראיין, מנסה בכוח לשחרר את ידיהם. "הוא לא מהווה סכנה!"
מארק הביט בי לרגע אחד קצר, מעביר את עיניו לאחר מכן למרי. משהו עבר ביניהם, ואחריו מארק מיהר לאחוז בי, להוציא אותי מסבך הידיים של החיילים בכוח. התנגדתי לו, נלחמת בו, אך זה לא עזר. הוא היה יותר חזק ממני. החיילים החלו להתקדם עם ראיין בין ידיהם, כאשר מוניקה רודפת אחריהם, צועקת בכעס כנגדם. הרגשתי את הדמעות ממלאות את עיניי. האחיזה של מארק הפכה לחיבוק חזק, עד שלבסוף אלו בסך הכל היו ידיים מנחמות שהפסקתי להילחם בהן.
מארק סובב אותי אליו, לוחש בשקט. "הכל בסדר, אמילי. מרי עוד פה. הכל בסדר." הוא ליטף את פניי.
"זה ייקח עוד הרבה זמן?" קולה הלועג של מרי נשמע ברקע הנשיפות שלי. ניסיתי כל-כך להשתלט על עצמי, אבל לא הצלחתי. מה לעזאזל עשיתי?
עיניו של מארק הורמו ממני אל המנהלת שלו. "דקה אחת והיא אצלך." הוא דיבר בביטחון שלעולם לא יהיה לי.
"גם אתה." היא השיבה בקרירות.
שום דבר בפניו לא השתנה. הוא רק הנהן, נותן לה את היכולת לעזוב את מועדון הנוער. "אמילי, אנחנו חייבים ללכת." הוא ניסה לדבר אל ההיגיון שלי, אבל עכשיו הרגש פעל בתוכי, מניע את הדמעות לפרוץ מעיניי.
"אמילי!" הוא היה חד, מאלץ אותי להרים אליו עיניים רטובות. "תתעשתי על עצמך. זה חייב להיות עכשיו!"
אני לא יודעת מה גרם לי באותו הרגע להבין את מילותיו, אבל הנהנתי, מנגבת את הדמעות מפני. אחרי שסיימתי, הוא שלח את ידו אל פני, מנקה את שאריות האיפור שלי. "כמו חדשה." הוא לחש, גורם לי להבין שאנחנו עוד במועדון הנוער העמוס.
"מה עשיתי, מארק-"
"-לא עשית כלום," הוא השיב בתקיפות, מעביר את עיניו מסביב. "בואי." הוא קבע, מתחיל להתקדם ביחד איתי אל מחוץ למועדון הנוער, נעצר באמצע במסדרון באזור שהיה ריק יחסית. הוא הנמיך את מבטו אליי. "את לא עשית כלום," הוא חזר על עצמו שוב. "וזאת תהיה העמדה שלך כל החקירה של מרי. את לא יודעת מה קרה, אבל קיבלת סרטון מטורף כמו כולם ורצת לכאן," הוא סידר את השיער שלי מאחורי אוזניי, מאפס אותי אליו בעובדות קרות שעליי לדעת. "את היית בבית שלנו. ראיין הלך עם מוניקה למועדון הנוער. אני הלכתי לעבוד עם מרי. את יכולה לזכור את כל זה?"
לקח לי שנייה להשיב. "הייתי בבית. קיבלתי סרטון, רצתי לפה כי ראיין ומוניקה היו פה. אתה עבדת עם מרי."
"את לא יודעת למה חזרתי למשרד," הוא המשיך, מהנהן אליי בהצלחה. "אני הבטחתי לך יום חופש."
"לזה היא בחיים לא תאמין."
מארק חייך לעברי בחצי שעשוע. "אבל זה מה שתכננתי."
הופתעתי במעט, מהנהנת אליו. "אז זה מה שאני אגיד."
"לא להישבר."
"אני לא אשבר."
"תזכרי שאני אוהב אותך."
הנחתי יד עדינה על פניו היפות. "אני-"
"-אני יודע," הוא חייך. "אבל את תגידי לי את זה בלילה כשנהיה בבית ביחד עם ראיין."
וברגע אחד הוא הזכיר לי מדוע אנחנו עושים את כל המבצע המאולתר הזה. בשביל להשאיר את ראיין כאן. כדי להמשיך את המשא ומתן. הרגשתי מוכנה לכל חקירה.
YOU ARE READING
קוסם
Romanceספר שלישי בסדרת כוח משולב לקרוא לאחר הספרים - 1. קוסמת, 2. מכשפה✨ לאחר מבצע מסוכן בלב העיירה של הקוסמים, אמילי מוצאת עצמה במרכזה של בעיה חדשה- היא נמצאת בעיירה התת-קרקעית של המכשפים, בין שני האחים האויבים: ראיין הקוסם ומארק המכשף. אף אחד לא יודע כי...
